טל גלבוע כותבת לרועי שפרניק

אנחנו עובדים יחד כמעט שנתיים, אני תמיד קוראת לו "האוטיסט", חלוקת התפקידים ביננו היתה ברורה, הוא מצלם, אני מלמדת אותו איך נכנסים לכל מקום.
היינו יוצאים ממשקים, אני שבורה והוא כלום, שום דבר לא זז בו, אני רוצה להשאר עם בעלי החיים, הוא במשפט הקבוע שלו "טל, יש לנו חומרים מעולים אסור שיתפסו אותנו עם הכרטיסים".
כמעט לעולם לא מניח את המצלמה מהיד ואז הבנתי, יש הבדל כשאתה מסתכל עליהם דרך העדשה או דרך העיניים.
יום אחד הוא התקשר אלי אחרי המיצג של לירז בחולון ואמר לי שהוא בכה, כל העיניים שהוא צילם היכו בו בבת אחת אמרתי לו שיצפה לנפילות, לא משנה כמה אתה חסין וחזק זה מפיל חופשי, לראות את הסבל המיותר הזה כל הזמן מול העיניים ולהתמודד עם חברה אדישה, הורים, חברים, זה קשה.
אתמול בדיר הוא הניח את המצלמה, בדק שצילמתי אני דברים שהוא רואה ופשוט היה שם, ראיתי את הכאב בפנים שלו וכל הזמן אומר "זה נורא, זה נורא, נורא"
אז זה נורא ממש וזה קל לשינוי וכנראה שזה התסכול הגדול.
עד לפני 5 שנים הייתי כמו כולם, אכלתי הכל, לא הבנתי את ההשלכות של המעשים שלי, כשהשתניתי הייתי בטוחה שרק אספר את כל מה שאני יודעת וכולם ישתנו.
גיליתי שזה לא כזה פשוט.
אנחנו נמשיך לצלם ולתעד את כל מחנות הריכוז, אנחנו ניפול ואנחנו נקום עד לסיום שואת בעלי החיים.

— with Roee Shpernik.

טל גלבוע כותבת לרועי שפרניק